גאורגיה נראית על המפה כמו מדינה שאפשר לכסות בשבוע, והיא באמת לא גדולה. אבל היא כמעט כולה הרים, והשעון בה מתנהג אחרת מהמרחק. חוץ מזה יש בה כמה דברים שישראלים מגיעים אליהם עם הנחות מוטעות: שהכול עובד בכרטיס כי בטביליסי זה נכון, שכביש הררי פתוח כל השנה, ושארוחה נגמרת אחרי שעתיים.
ריכזנו כאן 16 טעויות שראינו קורות בשטח, לנו ולאנשים שנסעו איתנו. המספר הוא 16 כי אלה הדברים שאנחנו בטוחים בהם, ולא ניפחנו את הרשימה בעצות כלליות. כמעט לכולן יש תיקון שלוקח חמש דקות, ורובו נעשה יום לפני.
המרחק אומר משהו אחר לגמרי מהזמן
1. לתכנן את קזבגי כטיול יום נוח. זו הטעות הכי נפוצה. הנסיעה מטביליסי היא כ-147 קילומטר, כלומר כשעתיים וחצי עד שלוש שעות לכיוון אחד בלי לעצור. הבעיה היא שהדרך הזאת מתעקשת שתעצרו בה, במצודת אנאנורי, בפסנאורי ובאנדרטת הידידות, ואז היא הופכת לארבע עד חמש שעות. עם עלייה לכנסיית גרגטי זה יום שלם ולחוץ. מי שיכול, ישן בקזבגי לילה אחד, וכל התכנון של הקטע הזה מפורט במדריך קזבגי וגרגטי.
2. לחשוב שסוואנטי היא טיול יום. מסטיה נמצאת בקצה השני של המדינה, וזו נסיעה של שבע עד שמונה שעות מטביליסי בלי עצירות ארוכות. הכביש עצמו סלול וכל רכב עובר בו בקיץ, אבל אורך הדרך הוא מה שקובע: סוואנטי היא מסלול של שלושה ימים לפחות, ולא תוספת לסוף שבוע. מי שבכל זאת רוצה אותה בטיול קצר טס לקוטאיסי או לזוגדידי ומקצר את הקטע הארוך.
3. לסמוך על זמן הנסיעה שהאפליקציה מציגה בהרים. בכביש הררי, ובמיוחד כשיש שלג, ערפל או עדר שחוסם את הנתיב, ההערכה נוטה להיות אופטימית מדי. תוסיפו מרווח קבוע לכל נסיעה הררית, והורידו מראש מפות לשימוש לא מקוון, כי הקליטה נעלמת בין הרכסים בדיוק כשצריך אותה. זה נכון גם בקיץ ולא רק בחורף.
עונות: מה שפתוח בקיץ לא פתוח כל השנה
4. להניח שכבישי ההרים פתוחים כל השנה. הדרך לטושתי, דרך מעבר אבאנו, נגישה רק בחלק מהשנה, בערך מסוף האביב ועד תחילת הסתיו, והכול תלוי בשלג ולא בתאריך. גם בתוך העונה היא יכולה להיחסם אחרי סופה. גם בקחתי יש יקבים משפחתיים שמצמצמים פעילות בחורף. לפני שקובעים תאריך, שואלים מקומי.
5. להזמין מסלול הררי ברכב רגיל. מעבר אבאנו והקטע ממסטיה לאושגולי הם דרכי עפר, ורוב חוזי ההשכרה אוסרים לנסוע בהם ברכב פרטי רגיל. אנשים מגלים את הסעיף הזה רק כשמשהו קורה. לתנאי ההשכרה, לביטוחים ולכללי הדרך עצמם יש לנו מדריך נפרד על נהיגה בגאורגיה, ושם גם מה כדאי לאמת מול הרשויות המקומיות לפני שיוצאים.
6. לא להשאיר מרווח ביום האחרון. לתכנן לילה אחרון בהרים ואז טיסה בבוקר זה הימור. מזג אוויר משתנה, מעבר נחסם, ופתאום אתם תקועים יום נוסף למעלה בלי קליטה כדי להודיע למישהו. משאירים לילה חוצץ בעיר, וזה ממילא נוח יותר גם בלי תקלות.
כסף: איפה נגמר המזומן בדיוק כשצריך אותו
7. להניח שיש כספומט בכל מקום. בטביליסי, בבטומי ובקוטאיסי כן. בכפרי הרים מרוחקים, ובטושתי בפרט, אין כספומט ולעיתים גם אין קליטה סלולרית רציפה, כלומר גם תשלום מהטלפון לא יעזור. מושכים כמה מאות לארי בעיר לפני שעולים, ולא מסתמכים על סימון במפה שאף אחד לא עדכן. שווה גם לפצל את המזומן בין שני אנשים ולא להחזיק הכול בארנק אחד.
8. לאשר בכספומט את ההמרה שהוא מציע. כשהמכשיר שואל אם לחייב אתכם במטבע שלכם במקום בלארי, בוחרים תמיד לארי. אישור ההמרה שלו מוותר על אחוזים בכל משיכה. אותו כלל בדיוק חל בבתי עסק שמציעים לגבות במטבע זר, וההסבר המלא נמצא במדריך הכסף והתשלומים.
9. להיגמל ממזומן כי בעיר הכול עובד בכרטיס. תשלום מהטלפון וכרטיסים עובדים כמעט בכל מקום בערים הגדולות, וזה בדיוק מה שגורם לאנשים לצאת להרים עם ארנק ריק. בתי הארחה משפחתיים, שווקים ודוכני דרך עובדים במזומן בלבד.
מוניות ומרשרוטקות: איפה מסכמים מחיר ואיפה לא
10. לעלות למונית בלי לסכם מחיר מראש. זו הנקודה שבה תיירים משלמים יותר מכולם, ולא בגלל רמאות אלא בגלל שאין מונה. מסכמים סכום ברור לפני שנכנסים לרכב, ובעיקר בנסיעות מהשדה, בין ערים ולאתרים מחוץ לעיר. בהזמנת נהג ליום שלם מסכמים גם מה כלול: כמה עצירות, עד איזו שעה, ומי משלם על דלק. אפליקציות המוניות המקומיות פותרות את זה מעצמן כי המחיר מוצג לפני האישור, ולכן הן הדרך הפשוטה בעיר.
11. לצפות שהמרשרוטקה תצא בשעה שכתובה איפשהו. היא יוצאת כשהיא מתמלאת. המחיר עצמו קבוע לפי הקו, לרוב בין 3 ל-25 לארי, ואין בו מיקוח, אבל אין גם לוח זמנים שאפשר לבנות עליו יום צפוף. מי שיש לו טיסה או צ׳ק אין קשיח יבחר משהו אחר.
אוכל ויין: הכנסת האורחים כאן היא לא מטאפורה
12. לתכנן משהו אחרי סופרה. סופרה היא לא ארוחת ערב אלא אירוע של כמה שעות עם הרמות, שירה ואוכל שממשיך להגיע. סופרה שמתחילה בשמונה זולגת בקלות לחצות. מי שקבע אחריה משהו יאלץ לקום באמצע, וזה מביך ומיותר.
13. לנסות לעמוד בקצב הטמדה. הטמדה הוא מנחה ההרמות, והוא קובע את זרימת היין. לא נהוג לשתות לפניו ולא נהוג לסרב בגסות, אבל בהחלט מקובל ללגום מעט ולהמשיך. אף אחד לא ייעלב, וכל מי שניסה להוכיח משהו סביב שולחן גאורגי הפסיד את היום שאחרי. ואם שתיתם, לא נוהגים, נקודה.
14. להגיע ליקב משפחתי בקחתי בלי לתאם. יקבים תיירותיים גדולים מקבלים קהל מזדמן, אבל דווקא המקומות הקטנים והטובים הם עסק של משפחה אחת, ובלי טלפון מראש פשוט לא יהיה מי שיפתח לכם. בסופי שבוע ובעונת הבציר בספטמבר ובאוקטובר זה קריטי במיוחד, וגם בחורף, שבו חלק מהיקבים הקטנים מצמצמים פעילות. הכלל שעובד הוא שניים או שלושה יקבים ביום עם תיאום מראש, ולא שישה בלי.
ציפיות שלא תואמות את השטח
15. לצפות לחוף חול בבטומי. בטומי בנויה על חלוקי אבן, ולהליכה יחפה זה כואב. מי שרוצה חול נוסע צפונה: בקובולטי זה כבר חול מעורב בחלוקים דקים, ובאורקי חול ממש, והכניסה למים שם רדודה ומדורגת ולכן נוחה למשפחות עם ילדים קטנים. זו לא אכזבה אם יודעים אותה מראש, וזה כן פספוס אם מגלים בשמונה בערב עם ילד בוכה.
ובאותו עניין, גם האקלים שם אינו אקלים של הים התיכון אלא סובטרופי ולח, והלחות בקיץ מורגשת הרבה יותר מהמספר שבתחזית. הגבעות של אג׳רה מעל העיר הן מהמקומות הגשומים במדינה, ולכן מי שיוצא משם לטיול יום ביער או בקניון לוקח מעיל גשם קל גם באוגוסט.
16. להניח שמרחצאות הגופרית בטביליסי חינמיים. הרובע עצמו, הסמטאות וכיפות הלבנים פתוחים וחינמיים לגמרי, אבל הרחצה היא שירות בתשלום. יש חדרים פרטיים לפי שעה ויש בריכות ציבוריות זולות בהרבה, וההפרש ביניהן משמעותי. שווה לשאול בקופה על שתי האפשרויות לפני שנכנסים.
אף אחת מהטעויות האלה לא תהרוס לכם את גאורגיה. היא מדינה נדיבה, וגם יום שהשתבש בה נגמר לרוב בשולחן עמוס ובאנשים שמסרבים לתת לכם לשלם. אבל אם תיקנתם רק שלוש מהרשימה, את זמני הנסיעה, את המזומן ואת מחיר המונית, חסכתם לעצמכם את שלושת הרגעים שבהם מטיילים בדרך כלל מרגישים טיפשים, וזה שווה את חמש הדקות שלקח לקרוא.
